<h1>ראבי"ה סימן ס"ח</h1>
<h2>דף כא:</h2>
בענין בעל קרי מתשמיש או הניאות בחלום כדאיתא בירושלמי פליגי בה טובא תנאי ואמוראי ובמסקנא אמר רבא הלכתא חולה המרגיל ובריא לאונסו ט' קבין אבל חולה לאונסו פטור מכלום, וכן הגירסא בספרים מדוייקים, ויש גירסא אחרת ולא דייקא. והך חולה בתלמיד חכם מיירי, כדאמרינן בעלמא מאן חולים רבנן. ומסקנא דאפילו להתפלל ולהוציא אחרים ידי חובתן אי נמי אפי' לברכת המזון אין צריך טבילה. ואנו בזמן הזה סמכינן אהא דאמר רב נחמן בר יצחק נהוג עלמא כהני תלת סבי כר' אילעאי בראשית הגז וכר' יאשיה בכלאים וכר' יהודא בן בתירא בדברי תורה דאמר דברי תורה אין מקבלין טומאה, ואין צריך ט' קבין אפי' לבריא המרגיל, ולא שנא מקרא והלכות מדרש ואגדה רגילות ושאינן רגילות, ולא צריך בלחישה מדקאמר לי' ר' יהודא בן בתירא [לתלמיד אחד] בני פתח פיך ויאירו דבריך, וכן לק"ש ולתפלה ולברכו, ואפי' להוציא את אחרים ידי חובתן, דהא נהוג נמי בכל הני כר' יהודא בן בתירה. ולא סמכינן אמתניתין דתנן היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק אלא יקצר ותנן נמי אם ירד לטבול אם יכול לעלות ולכסות ולקרות וכו', ותו דבקריאת שמע לעיל פסקנו שקורא ומוציא בשפתיו וכיון דבק"ש לא סמכינן עלה הכי נמי בתפלה. אי נמי הכי פירושא ירד לטבול והחמיר מעצמו לגבי ק"ש, אי נמי טבל משום ברכותיה. וכי מעיינ[ת] בה ברכות ודברי תורה [שוים] הם וכיון דנהוג כר"י בן בתירה אזל[א] לה (ל)חומרא דמתניתין בכולהו. וכש"כ דנדה וזב וזבה ומצורע ומצורעת מותרים בכל אלו, כי כל סוגיא דידן מוכחת שבעל קרי חמור מאלו, מדקאמר מכאן אמרו הזבים וכו', ותו דק"ש וברכותיה משמע שהקילו בהם, דמסיים עלה עשאום כהלכות דרך ארץ, וכיון דקיימא לן לקולא בדברי תורה כל שכן באלו. והנשים נהגו סלסול בעצמן ופרישות בעת נדותן שאין נכנסות לבית הכנסת ואף כשמתפללות אינן עומדות לפני חברותיהן, וכן ראיתי כתוב בדברי הגאונים בענין לשון ברייתא, ואינו בתוספתא שלנו. וכשר המנהג כדאמרינן אבעל קרי שמעתי שמקילין בה ושמעתי שמחמירין בה וכל המחמיר בה מאריכין לו ימיו ושנותיו, ומינה נלמוד אשארא. ואמרינן דכי אתא זעירא אמר בטלוה לטבילותא ובכלל[ה] בטלו נמי ט' קבין דסברי כר' יהודא בן בתירא ואמרי לה בטלוה לנטילותא כדרב חסדא דרב חסדא לייט אמאן דמיהדר אמיא בעידן צלותא. כן נראה לי. אבל רבינו אלפס כתב איכא מאן דאמר הא דאמרינן בטלו לטבילותא בין לדברי תורה בין לתפלה ואיכא מאן דאמר הני מילי לדברי תורה אבל לתפלה צריך טבילה ולאו טבילה דווקא אלא רחיצה בט' קבין וכתב רבינו האי גאון כיון דבגמרא ליכא הא(י) מילתא נקוט מנהגא דכל ישראל שכל בעלי קריין אע"פ שאין להם מים אין מתפללים עד שירחצו. ובפר"ח נמי פסק נשים נידות וזבות ויולדות מברכות ומתפללות כמקודם וכדרבינא דאמר נדה קוצה לה חלה, וכך להוציא אחרים ידי חובתן מברכות אבל להתפלל כ"ע נהגו להחמיר בט' קבין ליתן עליהם וכדתנן היה עומד בתפלה וכו', ואפי' ר"י בן בתירא לא אמר שפטור אלא לדברי תורה אבל לתפילה לא ובדברי תורה קיימא לן כר' יהודא בן בתירה. ואני הכל כתבתי, והמחמיר יאריך ימים ושנים, כי בתלמוד ארץ ישראל ראיתי אמתני' דהיה עומד בתפלה וכו' מתני' ברבים אבל בינו לבין עצמו מפסיק [ור' מאיר וכו'] הדא תימא בשאין לו מים לטבול אבל יש לו מים לטבול אף ר' יהודא מודה שהוא מפסיק. ורפיא בידי אי ר' יהודא בר' אילעאי הוא או ר"י בן בתירה הוא, דבסוף פרקין מוכח דר' יהודא מחייב בבעל קרי גרידא, דהא דפוטר משום דאיכא עליה זיבה. ומסיק ר' זכריה בריה דר' יעקב בר זבדא בשם ר' יונה עיר שמעיינה רחוק הרי זה קורא ק"ש ויורד וטובל ועולה ומתפלל ואם הוא אדם מסויים עשו אותו כמעיין רחוק: (כב:) ת"ר היה עומד בתפלה וראה צואה כנגדו מהלך לפניו עד שיזרקנה ד' אמות לאחוריו והתניא לצדדין לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר. והמתפלל ומצא צואה במקומו צריך לחזור ולהתפלל במקום טהור. היה עומד בתפלה ומים שותת[י]ן לו על ברכיו פוסק עד שיכלו המים וחוזר ומתפלל, אפי' [ב]לא נגבו, שלא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד, וכל שכן שמכוסים בבגדיו, ואפי' בצואה על בשרו פליגי לקמן. ומתחיל במקום שפסק, ובדלא שהה, ואם שהה כדי לגמור את כולו חוזר לראש. וכן פסק רב האי גאון דהלכתא כמאן דאמר למקום שפסק.
